דמי כיס הם כלי חינוכי לפני שהם כלי כלכלי. השאלה החשובה אינה כמה, אלא האם הילד יכול לטעות עם הכסף הזה בלי שההורה יציל אותו. ילד שקונה שטות ונשאר בלי כסף לשבועיים למד משהו. ילד שקונה שטות ומקבל תוספת לא למד כלום.
כמה נהוג לתת
אין נורמה רשמית, ויש הבדלים גדולים בין משפחות ובין אזורים. הטבלה הבאה מציגה טווחים מקובלים כנקודת התחלה, והם משתנים בעיקר לפי מה שהסכום אמור לכסות.
| גיל | סכום חודשי מקובל | מה זה אמור לכסות |
|---|---|---|
| 6 עד 8 | 20 עד 50 ₪ | ממתק, מדבקות, חיסכון קטן |
| 9 עד 11 | 50 עד 120 ₪ | יציאה עם חברים, קניות קטנות |
| 12 עד 14 | 120 עד 250 ₪ | בילוי, אוכל בחוץ, מתנות לחברים |
| 15 עד 16 | 200 עד 400 ₪ | בילויים, ביגוד חלקי, תחביבים |
| 17 עד 18 | 300 עד 600 ₪ | לרוב כולל חלק גדול מההוצאות האישיות |
הכלל שמייצר בהירות: להגדיר מה הסכום מכסה
רוב הוויכוחים על דמי כיס אינם על הסכום אלא על הגבול. אם לא מוגדר מראש מי משלם על מה, כל בקשה הופכת למשא ומתן חדש. כדאי לכתוב רשימה קצרה:
- ההורים משלמים: ביגוד בסיסי, ציוד לימודי, תחבורה לבית ספר, אוכל בבית, חוגים.
- דמי הכיס מכסים: בילויים, אוכל בחוץ מעבר לרגיל, מתנות לחברים, קניות רצון.
- אזור אפור שסוכם מראש: ביגוד מעבר לבסיס, למשל נעליים במחיר גבוה, שם ההורה משלים עד סכום מסוים והילד משלים את השאר.
הסעיף האחרון הוא אולי החשוב, כי הוא מלמד תעדוף אמיתי.
האם לקשור למטלות
זו השאלה שהכי מפצלת דעות. הגישה המקובלת היא הפרדה עם חריג:
- מטלות בסיסיות אינן מתומחרות. לפנות צלחת, לסדר חדר, להוציא אשפה. אלה חלק מלהיות חלק ממשפחה, ולא עבודה בתשלום.
- דמי כיס ניתנים באופן קבוע. לא מותנים בהתנהגות ולא נשללים כעונש, אחרת הם הופכים לכלי שליטה ומאבדים את הערך החינוכי.
- עבודות חריגות כן מתומחרות. ניקיון מחסן, שמירה על אחים לזמן ארוך, עבודה בגינה. אלה מעבר לשגרה, ותשלום עליהן מלמד שעבודה שווה כסף.
ערבוב מלא בין השניים מייצר מצב שבו הילד מסרב לפנות צלחת בלי תשלום, וזה מה שקורה כשכל מטלה מתומחרת.
איך נותנים בפועל
- בתאריך קבוע, בדיוק כמו משכורת. תאריך משתנה מייצר תזכורות ובקשות.
- בסכום קבוע. תוספות בין התאריכים מבטלות את כל התרגיל.
- במזומן בגילאים הצעירים. ילדים קטנים מבינים כסף פיזי הרבה יותר טוב ממספר במסך.
- בכרטיס נטען מגיל 12 בערך. מלמד תשלום דיגיטלי, מאפשר מעקב, ומגביל לסכום שנטען.
- עם חלוקה מוסכמת. מודל פשוט ונפוץ: חלק להוצאה מיידית, חלק לחיסכון למטרה, וחלק לנתינה או לצדקה.
שלוש טעויות נפוצות
- שלילה כעונש. הופכת את דמי הכיס לכלי שליטה במקום לכלי לימוד, ומייצרת ויכוח בכל חודש.
- הצלה בסוף החודש. אם תמיד יש השלמה, אין שום סיבה לתכנן.
- ביקורת על ההוצאה. אם ההורה מבקר כל קנייה, הכסף אינו באמת של הילד, וזה מבטל את הלמידה.
מה כדאי ללמד בדרך
שלושה מושגים פשוטים ששווים יותר משיחות מוסר: עלות הזדמנות, כלומר שכל קנייה היא ויתור על משהו אחר, חיסכון למטרה, שבו הילד חוסך לדבר מוגדר ורואה את ההתקדמות, והבדל בין רצון לצורך, שנלמד הכי טוב כשהילד עומד בחנות עם סכום מוגבל.
שאלות ותשובות
כמה דמי כיס נהוג לתת?
הטווחים משתנים מאוד לפי משפחה ולפי מה שהסכום אמור לכסות. כנקודת התחלה, לגיל 9 עד 11 מקובל בין 50 ל-120 שקלים בחודש, לגיל 12 עד 14 בין 120 ל-250, ולגיל 15 עד 16 בין 200 ל-400. חשוב יותר מהסכום עצמו הוא להגדיר בבירור מה הוא אמור לכסות ומה נשאר באחריות ההורים.
האם לקשור דמי כיס למטלות בית?
הגישה המקובלת מפרידה בין השניים. מטלות שגרתיות שמשרתות את הבית אינן מתומחרות, כי הן חלק מלהיות חלק ממשפחה. דמי הכיס ניתנים באופן קבוע ולא מותנים בהתנהגות. עבודות חריגות שאינן חלק מהשגרה, כמו ניקיון מחסן או שמירה ממושכת על אחים, כן יכולות להיות מתוגמלות בנפרד.
מה עושים כשהילד מבזבז את הכול בשבוע הראשון?
לא משלימים. זה בדיוק הרגע שבו הלמידה מתרחשת, וכל השלמה מבטלת אותה. אפשר לשוחח על כך בלי ביקורת ולעזור לתכנן טוב יותר לחודש הבא, אולי בעזרת חלוקה מראש לשבועות. מה שלא כדאי הוא לבקר כל קנייה, כי אז הכסף אינו באמת של הילד והתרגיל מאבד את מטרתו.
האם לשלול דמי כיס כעונש?
עדיף שלא. שלילה הופכת את דמי הכיס מכלי לימוד לכלי שליטה, ומייצרת ויכוח מחודש בכל פעם. אם נדרשת תוצאה על התנהגות, עדיף שתהיה קשורה להתנהגות עצמה. יוצא דופן סביר הוא מצב שבו הילד גרם לנזק כספי, ואז השתתפות בעלות היא תוצאה טבעית ולא ענישה שרירותית.
מארגנים אירוע או רשימה משותפת?
במקום טבלה שמסתובבת בווטסאפ ואף אחד לא בטוח מה הגרסה האחרונה שלה, אפשר לפתוח לוח משותף אחד ב־reshix. כל אחד רואה מה כבר נלקח ומה עוד חסר, בזמן אמת, בלי הרשמה.