בררנות היא שלב התפתחותי נפוץ, לא כישלון הורי. היא מופיעה אצל רוב הילדים בין גיל שנתיים לשש, ויש לה הסבר אבולוציוני סביר: ילד שהתחיל ללכת ולהגיע לדברים בעצמו נזהר יותר ממה שהוא מכניס לפה.
הכלל שמסדר את כל הנושא הוא חלוקת אחריות: ההורה קובע מה מוגש, מתי ואיפה. הילד קובע כמה, ואם בכלל. הפרה של החלוקה הזאת, לשני הכיוונים, היא מקור רוב מלחמות האוכל בבית.
מה נורמלי
| גיל | מה קורה | מה עוזר |
|---|---|---|
| 6 עד 12 חודשים | פתיחות גבוהה למרקמים וטעמים | חלון הזדמנויות, לחשוף למגוון רחב |
| 1 עד 2 | תיאבון יורד, קצב הגדילה מאט | לא להיבהל מירידה בכמות |
| 2 עד 4 | שיא הבררנות, סירוב למזון מוכר | חשיפה חוזרת בלי לחץ |
| 4 עד 6 | בררנות נמשכת, מתחילה גמישות | שיתוף בהכנה, בחירה מוגבלת |
| 6 ומעלה | הרחבה הדרגתית, השפעה חברתית | ארוחות משותפות, חשיפה בגן ובבית ספר |
שימו לב לשורה השנייה. סביב גיל שנה, קצב הגדילה מאט משמעותית, ובעקבותיו יורד התיאבון. הרבה הורים מפרשים את זה כתחילת בעיה, בעוד שזה שינוי פיזיולוגי צפוי לחלוטין.
חשיפה חוזרת: המספר שמפתיע
מחקרים על קבלת מזון חדש מצביעים על כך שילד עשוי להזדקק ל-10 עד 15 חשיפות למאכל כדי לקבל אותו. רוב ההורים מוותרים אחרי שלוש. חשיפה אינה אומרת שהילד חייב לאכול, אלא שהמאכל מונח על השולחן והוא רואה אותו, אולי נוגע, אולי מריח.
מה עובד
- להגיש מנה אחת לכולם. עם מרכיב ניטרלי אחד לפחות שהילד אוכל, למשל לחם, אורז לבן או ירק חתוך.
- להניח על השולחן ולא על הצלחת. ילד שמגיש לעצמו מרגיש שליטה, ושליטה מורידה התנגדות.
- מנות קטנות. צלחת עמוסה מרתיעה. עדיף מעט, ולתת אפשרות לבקש עוד.
- לשתף בהכנה. ילד ששטף, ערבב או פרס נוטה יותר לטעום את התוצאה.
- לאכול יחד. ילדים לומדים לאכול בעיקר מצפייה במי שיושב לידם.
- לא להגיב לסירוב. לא בכעס ולא בהתלהבות. תגובה כלשהי הופכת את האוכל לזירת כוח.
מה מחמיר
| מה עושים | למה זה מחמיר |
|---|---|
| לכפות לטעום | מייצר אסוציאציה שלילית שנמשכת שנים |
| לתגמל בקינוח | מלמד שהעיקרית היא עונש והקינוח הוא פרס |
| לבשל תפריט נפרד | מבטל כל תמריץ להתרחב |
| להחביא ירקות במנה | פוגע באמון, ולא מלמד לאכול ירקות |
| להפעיל לחץ או שכנוע | מגביר התנגדות, זה תמיד עובד הפוך |
| לתת מסך בזמן ארוחה | מנתק מסימני שובע ורעב |
| לנשנש כל היום | ילד שנושנש אינו רעב בארוחה |
מבנה היום
אחד הגורמים הכי מוזנחים בבררנות הוא לוח הזמנים ולא האוכל. ילד שנושנש בשלוש וחצי לא יהיה רעב בשש. מבנה שעובד:
- שלוש ארוחות ושניים או שלושה נשנושים מתוכננים, בשעות קבועות.
- שעתיים לפחות בין נשנוש לארוחה. זה הזמן שנדרש כדי לפתח רעב.
- מים בין הארוחות, לא מיץ או חלב. משקאות מתוקים או מזינים מבטלים תיאבון.
- לא לפצות אחרי ארוחה שלא נאכלה. ילד שיודע שיהיה משהו אחר בשמונה, לא ילמד לאכול בשש.
מתי כן להתייעץ
בררנות רגילה אינה מצריכה טיפול. כדאי להתייעץ עם רופא ילדים או עם דיאטנית ילדים כאשר: יש ירידה או עצירה בעקומת הגדילה, הילד אוכל פחות מכעשרה מאכלים בסך הכול, יש סילוק שלם של קבוצות מזון לאורך זמן, יש בליעה קשה, הקאות או חנק חוזרים, או שהחרדה סביב אוכל פוגעת בתפקוד המשפחתי.
שאלות ותשובות
למה ילדים נעשים בררנים סביב גיל שנתיים?
זה שלב התפתחותי נפוץ, ולא כישלון בגידול. הוא מופיע בערך באותו זמן שבו הילד מתחיל להיות עצמאי בתנועה, ויש לו הסבר אבולוציוני סביר: זהירות מוגברת ממה שמכניסים לפה. במקביל, קצב הגדילה מאט משמעותית סביב גיל שנה ובעקבותיו יורד התיאבון, מה שמחזק את הרושם שמשהו השתנה לרעה.
כמה פעמים צריך להציע מאכל חדש?
מחקרים מצביעים על עשר עד חמש עשרה חשיפות עד שילד מקבל מאכל חדש, בעוד שרוב ההורים מוותרים אחרי שלוש. חשוב להבין שחשיפה אינה אומרת אכילה: די בכך שהמאכל מונח על השולחן, שהילד רואה אותו, אולי נוגע ואולי מריח. לחץ לטעום דווקא מאריך את התהליך.
האם להחביא ירקות באוכל?
עדיף שלא. זה אולי מגדיל את צריכת הירקות באותה ארוחה, אבל הוא לא מלמד את הילד לאכול ירקות, ואם הוא מגלה, זה פוגע באמון סביב אוכל. עדיף להגיש את הירק בגלוי, בכמות קטנה, ליד משהו שהוא כן אוכל, ולא להגיב אם הוא לא נוגע בו.
מתי בררנות אכילה מצדיקה בדיקה מקצועית?
כשיש ירידה או עצירה בעקומת הגדילה, כשהילד אוכל פחות מכעשרה מאכלים בסך הכול, כשיש סילוק מוחלט של קבוצת מזון שלמה לאורך זמן, או כשמופיעים קשיי בליעה, הקאות או חנק חוזרים. גם מצב שבו החרדה סביב אוכל פוגעת בתפקוד המשפחתי מצדיק פנייה לרופא ילדים או לדיאטנית ילדים.
מארגנים אירוע או רשימה משותפת?
במקום טבלה שמסתובבת בווטסאפ ואף אחד לא בטוח מה הגרסה האחרונה שלה, אפשר לפתוח לוח משותף אחד ב־reshix. כל אחד רואה מה כבר נלקח ומה עוד חסר, בזמן אמת, בלי הרשמה.